אפשר את הלב שלך לרגע?
הסיפור שכתבתי הוא סיפור בדיוני.
הוא הסיפור שלי, שלך ושלה,
ובאותה מידה הוא לא הסיפור של אף אחת.
שלא תטעי להצמיד אותו לחברה / שכנה / גיסה…
בפרק הקודם: "איזו אמא מדהימה" לוחשת מישהי מתוך המעגל. חגית מביטה בה, וזאת ממשיכה, והפעם יותר בקול "הכאב וחוסר הנוחות היו בך כבר קודם, אבל המצוקה של הילדים היא זאת שגרמה לך לקום ולעשות מעשה. אמא מיוחדת!"
"בהחלט", "נכון", "היא צודקת", נזרקות תגובות נוספות סביבה.
"תודה לכולכן" חגית אומרת ומתיישבת זקופה ומעודדת.
* * *
מירי קמה ומבקשת את רשות הדיבור. "גם אני רוצה לשתף אתכן ברגע שגרם לי לקחת החלטה. לפני שאני משתפת חשוב לי לומר שאני לא רוצה לקטר, ובטח לא להשמיץ אף אחד. מה שאני אספר לכן הוא שיתוף על רגע מאוד כואב ולא נעים שחוויתי, ואני מאמינה שהוא פוגש עוד נשים מהמעגל. אני משתפת כדי שנרגיש יחד באתגר הזה ונשאב כוח אחת מהשנייה, ולא כדי לקטרג חלילה" היא זזה באי נוחות. העדינות והרגישות שלה מתבטאים בכל מילה.
"אני חושבת שאנחנו מבינות מירי" אני פונה אליה. "אנחנו נשמע את השיתוף שלך, יחד נלמד זכות על הצד השני, וגם ניקח את התובנות שיקדמו ויחזקו אותנו החברות במעגל".
מירי מהנהנת בהקלה "כן. ללמד זכות זה מצוין" היא מחייכת וממשיכה.
"שבוע שעבר חגגנו את חג החנוכה, חג מאיר ושמח, ועם זאת מאתגר מאוד כל אישה שהמשקל הוא אישו אצלה. אתן בטח מסכימות איתי". הנהון מהיר עובר במעגל.
"הוזמנו לערב לביבות משפחתי. כל אחת מבנות המשפחה טרחה והשתתפה בהכנת התפריט. השולחנות היו עמוסים כל טוב. שפע מאכלים מיוחדים שלא פוגשים בכל יום. התפריט היה רחוק מלהתאים לשמירת משקל, אבל הנקודה הזאת לא ממש עניינה אותי באותו רגע. מדויק יותר, דאגתי להדחיק אותה.
העמסתי צלחת וזאת לא הספיקה אז מילאתי צלחת נוספת. התיישבנו לאכול והייתה אווירה שמחה ונהדרת סביב השולחן. בדקתי שגם הילדים אוכלים ונהנים והייתי מרוצה. עד לרגע מסוים בו אני מרגישה שנועצים בי מבטים. אני מרימה את העיניים וקולטת אחת מבנות המשפחה מביטה בי. איך אגדיר את המבט? לא מכבד זה ביטוי עדין. היא הייתה מרוכזת בצלחות שלי, וכשקלטה שאני מסתכלת, הביטה בי במבט רב משמעות.
בראש שלי רצו המוני משפטים מטיפים, כאלו שכביכול היא רוצה לומר לי. הרגשתי נורא. התיאבון התחלף בהרגשת מחנק. הרגשתי פגועה מאוד וגם נבוכה. קראתי לבת הקטנה שלי והאכלתי אותה מתוך הצלחת שלי, כביכול רציתי לשדר שהאוכל לא מיועד רק לי, אבל היא ירדה ממני ונעלמה למשחקים אחרי דקה או שתיים. חיפשתי תירוץ להתרחק מהשולחן וכמה שיותר מהר. קמתי למטבח לבדוק אם אפשר להגיש עזרה"
מירי נאנחת ומשפילה עיניים "אמרנו שנלמד עליה זכות. אני מנסה לומר לעצמי שזאת רק פרשנות שלי, מקווה שאצליח להשתכנע".
החברות עוטפות אותה במבט חם ומבין, ומירי ממשיכה: "ברגע שהיה שייך לעזוב התקפלנו וחזרנו הביתה. הרגשתי מועקה גדולה, וידעתי שאני צריכה זמן שקט כדי לנתח עם עצמי את החוויה שלי. השכבתי את הילדים, העייפות שלהם פעלה לטובתי ומהר מאוד מצאתי את השקט המיוחל. כמיתוך הרגל, הרתחתי מים לכוס קפה, שלפתי חבילת עוגיות והתיישבתי בספה באנחה. להפתעתי העוגיות לא דיברו אלי, הגוש בגרון עדיין עמד שם מוחשי ומעיק. הזזתי אותן הצידה וחזרתי לכמה רגעים לבית חמותי.
עצמתי עניים וניסיתי שחזר את החוויה שלי בשעות האחרונות. הגוף שלי היה מכווץ, הדופק מהיר, הרגשתי כעס ותסכול, וזיהיתי במפתיע שהרגשות האלו לא מופנים רק כלפי גיסתי. ברגע הכנות הזה כשאני נותנת דין וחשבון רק לעצמי זיהיתי את נקודת האתגר שלי, ראיתי איך אני מזהה אותה תוך כדי פעולה, וגם דוחקת אותה הצידה.
לאחרונה קיבלתי מדיאטנית הקופה המלצות תזונה, אני יודעת בדיוק מה נכון לי ומה פחות, אבל לא אוהבת כללים נוקשים, בכל תחום בחיים, וכך גם באוכל. כששמתי לעצמי את האוכל בצלחות ידעתי שאני פועלת לא נכון, אבל קול קטן בתוכי התמרד והודיע שאני לא נותנת לדיאטנית לבחור בשבילי, ומה קרה בסוף? מתברר שגיסתי היא זאת שבחרה בשבילי".
"משהו בסיטואציה הזאת פגע בי במקום עמוק, הביך אותי, הקטין אותי. גייסתי את כל הכוח שבי כדי לדון אותה לכף זכות. להאמין שהיא רצתה בטובתי וטעתה בדרך שבה שידרה את האכפתיות שלה. אחרי שהכעס דעך קצת התפניתי לחשוב מה אני רוצה מכאן והלאה. אני רוצה שינוי, בכך לא היה לי בכלל ספק, אבל אני מחפשת דרך שתאפשר לי מרחב אישי, לבחור את הצעדים, להחליט על הקצב, לשלוט במצב ולאט ובטוח להגיע לשליטה על האוכל"
וואו, איזו הקלה הרגשתי כשהגעתי לתובנה הזאת. פתאום הדרך כבר לא נראתה מאיימת כל כך. החנוכייה השמיעה פצפוצים, הרמתי את הראש וצפיתי בשלהבת המתאמצת ונתפסת מחדש בפתיל, לא מסכימה להיכבות. שאבתי ממנה כוח, הגעתי להחלטה שגם אני לא מוותרת. אני אתאמץ ואצליח. התרגשתי לזהות אצלי משהו חדש. אמון ונחישות שלא הרגשתי קודם. הודיתי לה' על הרגע הזה וביקשתי לשמר אותו ולפעול מהר כדי לחוות את החלום שאני מתחילה לראות עכשיו כמציאות מוחשית יותר. דמעות מתוקות מלאו לי את העניים, דמעות של התרגשות והודיה. השלהבות הקטנטנות היטשטשו ונדמו לי כמו המוני ניצוצות, כך נרדמתי לי על הספה עם חיוך אופטימי ותחושת הקלה.
אחרי חנוכה השתתפתי בוובינר של שירה, שמעתי על התוכנית והרגשתי שהיה נבנתה בדיוק לצורך שלי ותאפשר לי את אותו מרחב אישי שיביא אותי לבחור בטוב ובצורה המדויקת ונכונה עבורי. עכשיו אני מחכה רק להתחיל".
תודה על השיתוף מירי, פנתה אליה תפארת. היכולת שלך לנהל את השיח הכנה עם עצמך ממש מעוררת השראה.
אהה.. הסכימה גם מיכל. אני בטוחה שתתרמי לנו כחברה בקבוצה.
תודה, תודה, מירי החזירה להן והתיישבה מחויכת.
המשך בפרק הבא אי"ה…
את מוצאת את עצמך שייכת למעגל, ורוצה לשתף ברגע המכונן שלך?
אני מזמינה אותך לקחת חלק בסיפור שלי – שלך – שלה. שתפי אותי.
נשים ומשקל בלי סודות – כבר עכשיו את מרגישה קלילה ומשוחררת (:
