בפרק הקודם – תפארת אומרת: "הבנתי שטעיתי. ידעתי שאני לא אשמה, אבל לא חיפשתי רק לנקות את האשמה, אני מחפשת פתרון, בוער בי להכיר בדרך הנכונה. כי אני רוצה לאפשר לגוף וגם לנפש שלי לחיות בשלום ובשלווה. לכן אני כאן". היא נאנחת בהקלה ומתיישבת, מותשת קצת משחזור החוויה.
"תודה על הכנות והשיתוף" אומרת לה מישהי מתוך המעגל "חיזקת אותי". כמה נוספות מצטרפות בהסכמה, ותפארת מחייכת בתודה.
קול של כיסא נגרר מושך את תשומת הלב שלנו, מיכל מתרוממת ומחליפה אתי מבט, כמבקשת את רשות הדיבור. "הבמה שלך" אני עונה לה בחיוך, ומיכל מתחילה.
"תראו, הכי קלאסי לומר, אני כאן כי לא כיף לי להסתכל במראה, או כי אני רוצה להנות מחוויה של קניית בגדים. זה בעצם מה שפוגש כל אחת מאיתנו, ובלי ספק, זה פוגש גם אותי. זה חשוב גם לי, ובהחלט מהווה חלק מהחלום שאני מחכה להגשים כאן. אבל זה לא מה שגרם לי לקחת החלטה ולהצטרף. כביכול, הגעתי לסוג של השלמה עם הנושא הזה. למדתי איזה בגדים נראים עלי טוב, למדתי גם להתחמק ממראות כל עוד אפשר, ואני חיה עם הנושא הזה בשלום, בצורה יחסית בכל אופן"
מיכל עוצרת, מתלבטת לרגע, ואז שואלת אם היא יכולה להמשיך בישיבה. "בוודאי" עניתי לה. השקט סביב למעגל אישר הקשבה מלאה בכל מצב.
היא מתיישבת, מותחת את השמלה, וממשיכה: "אצלי החלק הכי מאתגר זה החנק, ואל תסתכלו עלי בתמיהה. כן, אני מרגישה שעודף המשקל חונק אותי ממש באופן פיזי. תחושת חנק כזאת שמגיעה אחרי כל ארוחה, אפילו ארוחה בריאה. כזאת שלוחצת לי על הסרעפת וגורמת לי לרצות לארגן את האברים שלי מחדש כדי לאפשר זרימת אוויר תקינה. תחושת חנק שתופסת אותי באמצע גרם מדרגות, ומעלה בי חשש שלא אצליח לסיים אותן לעולם. תחושת חנק שעולה בי כשאני שוכבת לישון, כזאת שגורמת לי הרבה פעמים לדחות את שעת השינה או להירדם באפיסת כוחות כשאני יושבת בספה".
מיכל מעבירה מבט בין המשתתפות, אחרי שהיא מגלה ביניהן זיק של הזדהות, היא ממשיכה.
"לאחרונה השתתפתי בסעודת שבע ברכות. את הסעודה ערכה גיסתי שהיא שוחרת בריאות. השולחנות היו ערוכים בכל טוב. לחמניות כוסמין שזופות ויפות, שפע סלטים, מרקים ותוספות המבוססים על ירקות בכל הצבעים והסוגים. עיקריות במנות אסטטיות ובסטייל נקי. הכל ללא טיגונים, ללא רטבים שומניים, כאמור, על טהרת הבריאות.
אכלתי בהנאה וציפיתי להרגיש אחרת, אבל תחושת החנק לא איחרה לבוא. מכעיסה עוד יותר מתמיד. איך זה יכול להיות? למה זה קורה גם הפעם? הרי אכלתי ממש בריא!!
שוב התקשיתי לישון. עברתי לשבת בספה מול החלון הפתוח. בחוץ היה שקט וחשוך. ישבתי והבטתי בכוכבים, מתרגלת נשימות עמוקות ומבקשת להרגיש הקלה. כוכבים שהציצו עלי עוררו בי רגש של תפילה. ביקשתי מה' שיעזור לי. אני רוצה להרגיש טוב, אני רוצה להרגיש חיונית וקלילה, רוצה לזרום עם החיים, ולא לסחוב אותם בקושי.
תפילה היא המפלט הכי טוב שלי. תוך כדי שיחה עם אבא שבשמיים הרגשתי איך אני נעשית נינוחה יותר, גם תחושת החנק השתפרה באופן משמעותי. התפניתי לחשוב קצת מעבר, והבנתי שאוכל בריא לא פותר את הבעיה שלי אם אין לי שליטה על כמויות.
הבנתי שזה לא רק עניין של תפריט, אלא של הרגלים נוספים שמשפיעים על האכילה שלי. הרגשתי שאני רוצה לחולל שינוי בכל המערכת הזו שקשורה לאכילה שלי, אבל חששתי שזה גדול עלי לעשות את זה לבד. הפנמתי את זה שאני צריכה מישהי שרואה את הדברים מבחוץ ותדע לכוון אותי ולהנחות אותי במסלול שמתאים לי, כזה שיאפשר מרחב נשימה גם לגוף שלי וגם לנפש.
כששירה סיפרה על הקבוצה שנפתחת כבר היה לי ברור שזה בדיוק מה שחיפשתי, אז הנה אני כאן. תודה שירה".
"תודה לך מיכל, ריגשת אותי" פניתי אל מיכל נרגשת.
"אני בטוחה שהחברות כאן מרגישות כמוני. העלית בי צמרמורת כשתיארת את רגעי התפילה שלך. זאת אולי הזדמנות לגילוי חשוף גם מצידי. אני רוצה שתדענה שכולכן נוכחות בתפילות שלי, בבקשה שלי לזכות ולהיות שליחה להביא כל אחת ואחת מכן למקום טוב ושמח יותר. באנה נשתמש בכוח התפילה גם כקבוצה כשכל אחת מאחלת ומבקשת עבור החברות שלנו כאן".
"אני אשכנע אתכן למה שווה לנו", קוראת חגית, "כי המתפלל על חברו נענה תחילה" היא צוחקת ומדביקה את החבורה כולה.
המשך בפרק הבא אי"ה…
את מוצאת את עצמך שייכת למעגל, ורוצה לשתף ברגע המכונן שלך?
אני מזמינה אותך לקחת חלק בסיפור שלי – שלך – שלה. שתפי אותי.
נשים ומשקל בלי סודות – כבר עכשיו את מרגישה קלילה ומשוחררת (:
