לאחר ימים של תכנון וטרחה מרובה

אני מקווה שעבר עליך חג מרומם ושמח.

הגענו ליום שאחרי ואתו שני רצונות עיקריים:

האחד, לשמר את הרגשת ההתעלות של החג,

את רגעי הנחת והאווירה הייחודית כל כך לחג השבועות.

השני, לחזור לשגרת תזונה שתעשה לנו טוב.

ככל הנראה המקרר שלך גדוש במטעמים שונים

(מתי באמת נבין שאין צורך להכין גם.. וגם.. וגם..?).

אולי יש שם גם קול קטן שאומר, עוד רגע שבת,

שבוע הבא יהיה קל יותר לחשוב על חזרה לשגרה…

אבל בתוכך את יודעת שטוב יותר יהיה לך לפעול כבר עכשיו.

ביננו, עם כל הכבוד למקרר והמקפיא

הרי אחרי הטעימה הראשונה, נגלה שהטעם כבר פחות פוטוגני.

אז לא חבל לצאת נפסדות מכאן ומכאן?

לא תכננתי לכתוב לך פוסט היום.

מחשבות שעלו לי בראש, הרגישו מתאימות לשיתוף,

וכך התיישבתי לכתוב לך.

רציתי לשאול אותך "האם את אוהבת את עצמך?"

מי היא "עצמך"? איך את רואה את האני שלך?

אני מאמינה שהאני שלי מורכב מכמה מישורים.

יש את האני הרוחני, יש את האני הרגשי,

יש את האני השכלי, ויש את האני הפיזי.

לכל אחד מהם יש תפקיד ומשמעות ל"שירה שאני".

מזדהה? או שרק אני מורכבת מפאזל מעניין שכזה?

בחג השתדלתי לספק את האני הרוחני שלי,

ולצד זה, וממש לא בסתירה,

דאגתי לשמח גם את האני הרגשי שלי.

איך שימחתי?

בבגדי חג, בעריכת שולחן חגיגי,

בירק ופרחים שהוסיפו לאווירה,

וכמובן, במטעמים מיוחדים

(גם כאלו שלא עולים על השולחן שלי בשגרה).

הבוקר קמתי ופגשתי במקרר את אותו היצע מפתה,

אבל החלטתי להיות הוגנת כלפי עצמי.

באופן ספונטני עלה בי דימוי מעולם ההורות.

וכך חשבתי לעצמי:

כשם שאני דואגת לספק לכל אחד מילדי את הצרכים המדויקים לו,

כשם שאני משתדלת לאפשר לכל אחד מהם זמן איכותי אישי בשבילו,

כך אני מרגישה שנכון לנהוג בכל אחד מחלקי הפאזל שמרכיבים את האני שלי.

בחג דאגתי לחלק הרגשי שלי, זה שציפה לעונג החג,

ועינגתי את החג גם עם מאכלים שאינם בריאים ביותר.

עשיתי זאת מתוך בחירה, והייתי שלמה עם הבחירה שלי,

מה שאפשר לי ליהנות מהאכילה, ולסיים את הארוחה בהרגשה טובה.

היום הגיע תורו של החלק הנוסף,

כשם שכאמא אני אחראית לדאוג לכל אחד מהילדים.

כך אני אחראית לדאוג לכל חלקי האני שלי.

היום אני חוזרת לדאוג לאני הפיזי, לספק לו את הצורך שלו,

בתזונה מאוזנת, עשירה בערכים וקלה לעיכול,

כזאת שתאפשר לו להמשיך ולהטעין אותי באנרגיות טובות.

אני מרגישה שאני חייבת לו את זה, לפחות מצד הכרת הטוב.

מה את אומרת?

אני מעלה את הפוסט הזה,

והולכת לפתוח את חלון האכילה שלי

(מושגים של מי שצמה לסירוגין…)

עם חביתת קוואקר וירק עלים, וסלט ירקות צבעוני ומשמח.

כך אני מפנקת את האני הפיזי שלי,

וכשאני שבעה, והגוף שלי מוזן כמו שמגיע לו,

הפיתויים שבמקרר כבר לא מדברים אלי,

או אולי רק לוחשים. הרבה יותר קל לענות להם בשלילה,

והרגשת הסיפוק המתוקה, מהנה אותי יותר מכל פרוסת עוגה.

לא משנה באיזו נקודת זמן את קוראת את השורות האלו,

ממש לא משנה מה כבר הספקת לאכול.

כן משנה מה את עושה הלאה.

איך בארוחה הבאה שלך את דואגת לאני הפיזי שלך

ומאפשרת לו להמשיך ולהטעין אותך באנרגיות טובות?

מוזמנת לשתף אותי בתגובות למטה.

שיהיה לך יום נפלא!

שירה

נהנית לקרוא? רוצה לדעת עוד?

בכדי לקבל כל פוסט חדש לתיבת המייל שלך הרשמי כאן